רופאים, אנשי סיעוד, עובדי ניקיון וסטודנטים לרפואה נדקרים כמעט על בסיס יומיומי. כרופאה ותיקה במערכת הבריאות בישראל ויו"ר האיגוד למחלות זיהומיות, אני מכירה היטב את התופעה. זה קורה בטעות במהלך עבודתם עם מחטים שנמצאות במזרקים, בכאלה שנמצאות ב"פרפר" המשמש לעירוי או בעת לקיחת דם.
משום מה, המצב הזה נתפס בארץ כסביר ונורמלי. למה אף אחד לא מרים את הכפפה ופועל כדי לשמור על בריאותנו? זו אפילו לא דרישה ייחודית.
כאשר איש צוות נדקר ממחט, הסיכוי שלו להידבק בנגיף הפטיטיס B הוא 30%, הסיכוי להידבק בהפטיטיס C הוא 3% והסיכוי להידבק ב-HIV הוא 0.3%
לפני יותר מ-20 שנה הועבר בארה"ב חוק המחייב את צוותי הרפואה להשתמש באמצעי הגנה אקטיביים, ולפני כעשור – באירופה. לעומת זאת, אצלנו בארץ יש הנחיות כלליות שמפרטות את הפעולות שצריך לעשות במקרה שכבר נדקרים, אבל ללא צעד מניעתי אמיתי. רגע סליחה, דווקא יש שלט קטן שאומר לנו להיזהר ולא להידקר. על פי התוצאות שבשטח, הוא כנראה לא כל כך יעיל.
חשיפה למחלות זיהומיות
הסטטיסטיקה אומרת ש-97% מאנשי צוות הרפואה בישראל יידקרו לפחות פעם אחת במהלך הקריירה. כל דקירה למעשה חושפת את איש הצוות למחלות זיהומיות העוברות במגע עם הדם. המשמעות של דקירה ממחט שהיתה בגופו של מטופל ונגעה בדם שלו מסוכנת הן מההיבט הפיזי-בריאותי והן מההיבט הנפשי. כאשר איש צוות נדקר ממחט, אנחנו יודעים שהסיכוי שלו להידבק בנגיף הפטיטיס B הוא 30%, הסיכוי להידבק בהפטיטיס C הוא 3% והסיכוי להידבק ב-HIV הוא 0.3%.
עד לקבלת התשובה הסופית, הנדקר חש אי ודאות באשר למצבו הבריאותי וחושש מקיום קירבה אינטימית עם בת או בן הזוג
בהיבט הרגשי, איש הצוות הרפואי שנדקר עובר במשך שנה שלמה תקופה של חרדות, פחדים ומתחים. במשך התקופה הזאת הנדקר חייב לעבור בדיקות חוזרות על מנת לבדוק אם הוא נדבק. לאורך כל השנה ועד לקבלת התשובה הסופית, הנדקר חש אי ודאות באשר למצבו הבריאותי. יתרה מכך, הנדקר חושש מקיום קרבה אינטימית עם בת או בן הזוג.
אם בחו"ל אפשר למנוע סכנה – למה לא בישראל?
כאמור, החלק הנורא מכל הוא העובדה שמדובר בתופעה שניתן למנוע אותה, כפי שכבר נעשה בעולם. כצעד ראשון, ניתן לעבור לשימוש בציוד התואם את הסטנדרט העולמי. הפתרונות הטכנולוגיים קיימים ונמצאים בשימוש רחב בארה"ב ובמדינות נוספות, ובהחלט הגיע הזמן שיביאו אותם גם לפה וימנעו את הסכנה הממשית והכל כך מיותרת הזו.
יש להסדיר את הרגולציה בנושא, להביא את הציוד הדרוש, לחדד את הנהלים ובעיקר – לשמור על הצוותים ששומרים ומטפלים בכולנו
שנית, עלינו להקפיד על שלושת הממ"ים: מודעות, מניעה ומעטפת. אם נשמור על הנושא ונגביר את המודעות בקרב צוותי הרפואה, ננקוט אמצעי בטיחות (גם אם זה אומר לעבוד לאט יותר ולדאוג לדווח על כל דקירה כזאת בזמן), צוותי הרפואה יזכו לטיפול רפואי מהיר והולם במקרה של דקירה.
אני קוראת לכל הגורמים הרלוונטיים להסדיר את הרגולציה בנושא, להביא את הציוד הדרוש, לחדד את הנהלים ובעיקר – לשמור על הצוותים ששומרים ומטפלים בכולנו.
פרופ' גליה רהב היא יו"ר האיגוד למחלות זיהומיות, נשיאת היחידה למחלות זיהומיות ב"שיבא" ורופאה ראשית ברשת בית בלב
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
