במלאת שנתיים להופעתו של נגיף SARS-Cov 2 ומגיפת הקורונה והשפעתה הדרמטית על הבריאות, החברה והכלכלה בארץ ובעולם, עולה הצורך לחקירה אמיצה, התבוננות מפוכחת והפקת לקחים להמשך. זו אינה המגיפה האחרונה ואף לא החמורה בהן, ולהבנה עמוקה של מה שהתרחש בשנתיים האחרונות נודעת חשיבות עצומה לאופן ההתמודדות העתידי כדי שיהיה הולם ומיטיב.
מירב הנתונים על אודות הנגיף היו מוכרים כבר במרץ 2020, חודשיים לאחר הופעתו (הטבעית או כתוצאה מתאונה מעבדתית): תכונותיו המיקרוביולוגיות, מהלך המחלה הקלינית, אופן ההדבקה האירוסולי ולא רק הטיפתי, שיעור התמותה הנמוך (%IFR = 0.15) והשונות העצומה בפגיעתו בהתאם לגיל - מחלה קשה בקשישים, מחלה קלה יחסית בשאר האוכלוסיה. למי שנערך ומגיב לאירוע משבר מגיפתי המשמעויות המעשיות של הנתונים הללו ברורות מהרגע הראשון: הגנה מירבית על הקשישים וחיזוק מערכת הבריאות הם הצעדים החשובים ביותר.
הצעדים שננקטו בישראל ועל ידי רשויות הבריאות בעולם כנגד מגיפה, שייצגה את התרחיש המקל ביותר של שפעת פנדמית לקראתו נערכו, נלקחו דווקא מתרחישי האימה הקשים ביותר
מדינת ישראל היתה מהמדינות הערוכות ביותר בעולם למגיפה. במשרד הבריאות ובפיקוד העורף היתה מודעות גבוהה לאפשרות, תכניות היערכות כנגד מחוללי מחלה שונים הוכנו, תרגילים התקיימו. אולם למרבה הצער, בשנים האחרונות טרם פרוץ המגיפה ההיערכות הוזנחה, האגף לשעת חירום במשרד הבריאות התנוון, וגם המודעות, שהיא ההיבט החשוב ביותר למוכנות, התפוגגה.
כך נראה היה במרץ 2020 שמשרד הבריאות והממשלה נתפסו בהפתעה והתגובה היתה כאוטית, לא קוהרנטית ושיקפה פחד בקרב מקבלי החלטות, שאמורים היו להקרין לציבור ידע ויכולות ולא את פחדיהם שלהם. למרבה ההפתעה, הצעדים שננקטו בישראל ועל ידי רשויות הבריאות בעולם כנגד מגיפה, שייצגה את התרחיש המקל ביותר של שפעת פנדמית לקראתו נערכו, נלקחו דווקא מתרחישי האימה הקשים ביותר: סגר מלא, הגבלות תנועה קשות וסגירת מערכת החינוך. מצב חירום הוכרז, ועד היום מופעלות תקנות חירום המאפשרות פגיעה בחירויות יסוד.
לצעדים שננקטו לא היה ערך מוכח בהפחתת תחלואה מנגיף נשימתי, מפני שזו מתאפיינת בגלי תחלואה שאינם נוטים להתחשב בהם. מכל מקום, אלה דברים שמצריכים בירור יסודי
להגבלות הדרקוניות שננקטו יש מחירים בריאותיים קשים שהולכים ומתחוורים בחלוף הזמן: הזנחה בטיפול במחלות קשות וכרוניות, חרדה, דיכאון, התמכרויות, הפרעות אכילה, עלייה באלימות במשפחה ועוד. על המחירים הכלכליים, התעסוקתיים, החינוכיים והחברתיים לא ארחיב כאן, הם איומים.
האם הצעדים שננקטו אכן היו נדרשים ויעילים בהפחתת התחלואה והתמותה? גוף המחקר והידע כפי שאני מכיר אותו אינו תומך בכך. לצעדים הללו לא היה ערך מוכח בהפחתת תחלואה מנגיף נשימתי, מפני שזו מתאפיינת בגלי תחלואה שאינם נוטים להתחשב בהם. מכל מקום, אלה דברים שמצריכים בירור יסודי.
הפעולה המרכזית שננקטה בשנת הקורונה השנייה היתה חיסון המוני. האם החיסון השפיע על התחלואה מהנגיף? דבר ידוע הוא שחיסונים נגד נגיפי RNA אינם מסוגלים למנוע הדבקה, ובהתאם גם המחקרים המבוקרים של היצרנים לא תוכננו לבחון זאת. הציפיה שהחיסון ימגר את המגיפה ויביא לחסינות עדר היתה, אם כן, אשליה ידועה מראש שאסור היה לרשויות לטפח בקרב הציבור.
מה שמפחית תחלואה הם חסינות טבעית שנרכשת עם הדבקה, וההשתנות של הנגיף, תופעות מוכרות בנגיפים נשימתיים. כך, גם ההגבלות שהוטלו על מי שבחרו לא להתחסן (התוו הירוק) היו מיותרות מבחינה אפידמיולוגיות, ועצם נקיטתן כדי לעודד התחסנות מפוקפקת מהבחינה האתית.
האם החיסון הפחית את התמותה מהנגיף? מקובל לומר שכן, למרות שאין מחקר מבוקר שהוכיח זאת אלא רק מחקרי אוכלוסיה.
האם היתה הצדקה לחסן בתכשיר נסיוני את האוכלוסיה כולה, לרבות ילדים ונשים הרות, נגד מחלה הפוגעת בעיקר בקשישים ובחולים במחלות כרוניות? ריבוי תופעות הלואי שהדיווחים עליהן הולכים ונחשפים מדגישים את סימן השאלה בעניין זה.
מהי ההשפעה על מקצוע הרפואה של היעדרו של דיון מקצועי שקוף ופתוח על גישות שונות לניהול המשבר? האם משרד הבריאות נאחז בקונספציה שגויה שמנעה ממנו לראות את תמונת המצב המציאותית?
כל חקירה ובדיקה תצטרך לכלול גם התבוננות פנימה אל תוך עולם הרפואה ומערכות הבריאות, במיוחד שבעולם לא קיים קונצנזוס רפואי ומדעי באשר לגישה הנכונה למגיפה: מהי ההשפעה של הנחתת הנחיות קשיחות והפקעת שיקול הדעת הקליני על עבודת צוותי הרפואה ועל השחיקה הקשה שלהם? מהי ההשפעה של כפייה בפועל של טיפול רפואי על מערכת היחסים ועל האמון של מטופלים במטפלים ובמערכת? כיצד תשפיע חזרתו של הפטרנליזם הרפואי כלפי מטופלים?
מהי ההשפעה על מקצוע הרפואה של היעדרו של דיון מקצועי שקוף ופתוח על גישות שונות לניהול המשבר? האם משרד הבריאות נאחז בקונספציה שגויה שמנעה ממנו לראות את תמונת המצב המציאותית? כיצד השפיעו חיסיון והיעדר שקיפות בדיונים ובחוזים? מה היו תוצאותיה של אסטרטגיית ההסברה ותיווך הסיכון לציבור שננקטה, שבסיסה הפחדה והטלת אימה, דבר שאינו מקובל בניהול אירועי חירום?
מה גרמה הפרטה של הערכת הסיכונים לגורמים פרטיים שאין להם Accountability לתחזיות הנפגעים ולקבלת החלטות הרות גורל? למה הובילו חוסר תגבור של צוותי הרפואה היכן שהיה צריך, עד כדי הפקרתם, ומנגד שפיכת מיליארדי שקלים על אמצעים חסרי ערך כמו אלפי מכשירי הנשמה ובדיקות המוניות של אנשים אסימפטומטים?
האם המידע המקצועי שצוותי הרפואה קיבלו מהרשויות היה אמין וזהיר כמתבקש? האם חובת הזהירות ו"קודם לכל לא להזיק" היו נר לרגלינו גם בתגובה למגיפה? האם השיקולים בבחירת הטיפולים במחלת הקורונה הושפעו מאינטרסים מסחריים, כדוגמת הטיפול בתרופה הכושלת רמדסביר למול היעדר כל רצון לבחון שימוש בתרופות בהן נעשה שימוש מוצלח במדינות אחרות?
האם ניתן היה למנוע תמותה המונית מקורונה בקרב זקנים? האם היתה הצדקה לסגירת בתי הספר ולבידודים האינסופיים של ילדים בריאים ומוגנים למול הנזק העצום שגרמו?
הסיפור האמיתי של מגיפת הקורונה עשוי להתברר כשונה לחלוטין מזה המשווק לנו על ידי הממשלות והתקשורת. בירור ותחקור, מתוך התכוונות ופתיחות, הכרחיים כדי להשתקם מהמשבר ולהיות נכון לאתגרים עתידיים
ולבסוף, האם מערכת הבריאות הגדירה נכון את מטרת המאבק בקורונה ומילאה את תפקידה? שכן אלה כרוכים במיקסום של הבריאות בהגדרתה המלאה והרחבה: מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת, ולא רק היעדר מחלה. בדידות היא מחלה, אבטלה היא מחלה. אלו מחלות קטלניות לא פחות מקורונה. ספק אם הוגדרה בכלל מטרה למאבק, לא כל שכן מטרה נכונה. האם ראשי מערכת הבריאות מילאו את חובת האמונים שלהם לציבור לבחון ברצינות את כל דרכי הפעולה האפשריות בקבלת ההחלטות?
מערכת הבריאות וצוותי הרפואה זקוקים לתהליך של שיקום, ושיקום מצריך ראשית לכל שינוי תודעתי של יציאה ממצב החירום והרחבה של זווית המבט הצרה שאפיינה את ניהול המשבר. בהתבוננות עמוקה ואמיצה, הסיפור האמיתי של מגיפת הקורונה עשוי בסופו של דבר להתברר כשונה לחלוטין מזה המשווק לנו על ידי הממשלות והתקשורת. בירור ותחקור, מתוך התכוונות ופתיחות, הכרחיים כדי להשתקם מהמשבר ולהיות נכון לאתגרים עתידיים. אחרת אנו נידונים לחזור על שגיאות הרות אסון.
הכותב הוא רופא משפחה עצמאי, מומחה ברפואה פנימית ובמינהל רפואי; מרצה מן החוץ, לשעבר בתכנית לניהול מצבי חירום ואסון, אוניברסיטת תל אביב; כיהן כסגן מנהל בית חולים, כרופא מחוזי וכמנהל מחוז ומנהל אגף בקופות חולים
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
