ידוע כי עצירת ההתפשטות של הנגיף במגיפת COVID-19 חייבה השמה של בידוד חברתי נרחב. מטרת החוקרים הייתה לקבוע מה היא ההשפעה של הבדידות והתנאים הנדרשים להכלת המגיפה, על בריאות הנפש בילדים ובני נוער.
עוד בעניין דומה
החוקרים ביצעו סקירה מהירה בה ערכו חיפוש במאגרי המידע MEDLINE, PsycInfo ו-Web of Science, אחר מאמרים שפורסמו בין התאריכים 1 בינואר 1946 ל-29 במרץ 2020. החוקרים סקרו פעמיים, על פי קריטריונים שהוגדרו מראש 20% מהמאמרים שמצאו ומיצו פעמיים 20% מהמידע, לצורך אבטחת איכות.
החוקרים איתרו בסך הכל 83 מאמרים (80 מחקרים) שעמדו בקריטריונים להכללה. הם מצאו כי מתוכם, 63 מחקרים דיווחו על ההשפעה של בידוד חברתי ובדידות על בריאותם הנפשית של ילדים ובני נוער שהיו בריאים בעבר (51,576 נבדקים בגיל ממוצע 15.3 שנים). הם דיווחו כי בסך הכל 61 מחקרים היו תצפיתיים, 18 אורכיים, ו-43 היו מחקרי חתך שהעריכו בדידות על פי דיווח עצמי, בילדים ובני נוער בריאים. החוקרים מצאו כי אחד המחקרים הללו היה חקירה רטרוספקטיבית לאחר מגיפה ושני מחקרים העריכו התערבויות. בכל המחקרים היה סיכון גבוה להטיות, אם כי למחקרי האורך הייתה איכות מתודולוגית טובה יותר. החוקרים מצאו כי בידוד חברתי ובדידות הגבירו את הסיכון לדיכאון וייתכן כי גם לחרדה, בזמן בו הוערכה הבדידות ובין 0.25 ל-9 שנים לאחר מכן. כמו כן, נמצא כי משך התקופה בה הילדים חוו בדידות היה במתאם חזק יותר עם תסמיני בריאות הנפש, בהשוואה לעוצמת הבדידות.
החוקרים הגיעו למסקנה כי סביר להניח שילדים ומתבגרים יחוו שיעורי דיכאון גבוהים וככל הנראה גם שיעורי חרדה גבוהים, במהלך ואחרי סיומו של בידוד כפוי, כאשר ישנה החמרה ככל שהבידוד נמשך יותר זמן. הם סבורים כי יש צורך בשירותי תמיכה מניעתיים והתערבויות בשלב מוקדם, במידת האפשר, בנוסף למוכנות לעלייה בבעיות הנפשיות בקרב האוכלוסייה הנ"ל.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
