בחודשים האחרונים מתנהל קרב תקשורתי על תודעת הציבור. מצד אחד, החליטו רופאי ישראל לא להבליג עוד על תנאי האשפוז הבלתי אפשריים של החולים במסדרונות ובחדרי האוכל של מחלקות בתי החולים, על הצפיפות וזמני ההמתנה הארוכים בחדרי המיון ועל הפגיעה היומיומית בכבוד האדם הנזקק לטיפול רפואי בבתי החולים הכלליים והפסיכיאטריים.
עוד בעניין דומה
רופאי ישראל, העומדים בחזית התסכול של הנזקקים לבירור רפואי, החליטו לחשוף לאור השמש את כישלון מבחן הסבירות של שירותי הבריאות – הן מבחינת מרחק ממקום המגורים והן מבחינת זמני המתנה לרופאים מומחים היכולים, לעתים רבות מדי, לעלות על תקופה של חצי שנה. מטרת החשיפה היתה לעורר את דעת הקהל ואת תשומת ליבם של הפוליטיקאים למצוקת מערכת הבריאות, במטרה להביא לשינוי הכרחי ולשיפור בשירות הבסיסי לו אנו נזקקים, שירות החייב להיות זמין בכל רגע נתון בקרות משבר בריאותי.
מנגד, מפרסם משרד האוצר שוב ושוב את שכרם של שיאני השכר בקרב הרופאים. מתעורר הרושם שמטרתם התודעתית של פרסומים חוזרים אלה הינה להסיט את הדיון מכישלון רב שנים של מדיניות תקצוב מערכת הבריאות. מדיניות כושלת זו גרמה לאותם כשלים שהוזכרו, כאשר באופן עקבי צומצמה בהוצאה הציבורית לבריאות, מאז 1995 מ- 4.9% ל-4.6% מהתל"ג ועומדת כיום על פחות ממחצית ההוצאה הציבורית לבריאות בגרמניה, המהווה 9.6% מהתל"ג שם.
פרסום מפורט של נתוני שכרם הממוצע של רופאי ישראל אינו משקף את המציאות המורכבת. בשנת 2011 הסכימו רופאי ישראל ליצור בקרבם פערי שכר משמעותיים לטובת רופאים העובדים בפריפריה ורופאים העוסקים במקצועות במצוקה, כדי שגם בצפון וגם בדרום יהיו מספיק מרדימים, פתולוגים ורופאי טיפול נמרץ ילדים, ובכך ישופר השירות הרפואי לכלל אזרחי ישראל באשר הם. בעקבות הסכמה זו בחרו מעל 2,000 רופאים לעסוק במקצועות במצוקה ולעבור לעבוד בפריפריה. ברור שרופאים אלה משתכרים הרבה, שכן שכרם כולל תמריצים ייחודיים ותורם להעלאת ממוצע השכר של כלל הרופאים בארץ.
בהינתן זאת, הרי שנתוני האוצר אינם משקפים נכונה את שכרם של רוב הרופאים בישראל. נתוני האוצר גם אינם מדגישים שהשתכרותם של הרופאים אינה משקפת את העבודה במשרה מלאה בלבד, אלא כוללת גם את "העבודה הנוספת" במסגרת תורנויות וכוננויות המבטיחות כיסוי רפואי לאזרחי ישראל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 יום בשנה. כך, לצורך המחשה, מנהל מחלקה עם ותק של 33 שנה בדרגת השכר המקסימלית במרכז הארץ, שרחמנא לצלן חלה, או יצא לחופשה של חודש קלנדרי מלא ולא ביצע את "העבודה הנוספת", יקבל כ-17 אלף שקל לחודש, שכר המהווה את הרכיב ההשתכרות עבור המשרה המלאה בלבד - הרבה פחות מהסכומים שפרסם האוצר.
בהמשך למגמת האוצר, התפרסם לאחרונה מאמר שכותרתו "מערכת הבריאות גוססת? כדאי להסתכל לנתונים בעיניים" (שראל ופרטוש, "דה מרקר", 3.4.19). במאמר זה נטען כי "ארגון ה-OECD פרסם השוואה של שכר הרופאים ביחס לשכר הממוצע במשק ב-25 מדינות בשנת 2015. לפי השוואה זו, השכר היחסי של רופאים בישראל היה השני בגובהו מבין כל המדינות הכלולות בניתוח (אחרי לוקסמבורג)". כותבי המאמר מגיעים למסקנה שמצבה של מערכת הבריאות רע, מאחר שחלק משמעותי מההוצאה הציבורית לבריאות מנותב להגדלת שכר הרופאים ואף מציעים לפעול לשחיקתו.
אין ויכוח על כך ששכר הרופאים גבוה מהשכר הממוצע, וטוב שכך, אולם לצורך השוואה בינלאומית מדויקת יותר, צריך לנרמל את היחס בין שכר הרופאים לשכר הממוצע.
לאחר הנרמול, ניתן לראות כי ישראל קרובה יותר לאמצע ההתפלגות מאשר לראש הרשימה. מכאן ברור כי לטענה ששכר הרופאים בישראל "גבוה מדי" בהשוואה בינלאומית אין בסיס, ובוודאי שגם לא לדרישה לשחוק אותו.
אז גם בימים שהמדינה בוערת והשיח הפוליטי הופך להיות ציני, בואו נפסיק עם העיסוק בסטטיסטיקה מגויסת ובשכרם של הרופאים ונתפנה להתרכז בדרכים לשקם את מערכת הבריאות בישראל.
(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")