בחלק מסרטי הדרמה ומסדרות טלוויזיה העוסקים במערכת הרפואית מגיעים לעתים לנקודת מפנה בעלילה, בה הרופא מבשר לחולה עצמו או לקרוביו כי עליו להתכונן לגרוע מכל. למשל כי הגידול שנמצא בבטנו שלח גרורות ועליו לקבל את טיפול הפלאים הניסיוני החדש.
עוד בעניין דומה
הדרמה עשויה גם לכלול קטע של שפיכות דמים בחדר הניתוח, פנים רציניות של האחות המביטה בכירורג היוצא למסדרון לפגוש את קרובי המשפחה ולמסור להם את המידע, שהרי היום אין מסתירים דבר והשקיפות היא חלק מתהליך הריפוי, כך אומרים.
במרבית הסרטים שסקרתי, המפגש הזה נעשה במסדרון. לעתים קרובי המשפחה יושבים במסדרון וממתינים – במקרה זה כנראה יניח להם הרופא לשבת, מאחר ופרט לבשורה המרה הוא יבקש גם תרומת אברים, או הסכמה לנתיחה שלאחר המוות. הרי הדרמה הקולנועית אמורה להיות בבואה של הנעשה בבתי החולים.
לאחרונה, בעת המתנה לקרובת משפחה שעברה ניתוח, היה ברור כי פרטיות המנותחת נשמרת. מעל גבי לוח אלקטרוני בחדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח המפוארים ניתן היה לעקוב אחרי התקדמות הניתוח, וזאת ללא הזכרת שם המטופלת, אלא רק מספר קוד שניתן למשפחה בלבד.
רשימת הניתוחים המופצת בבית החולים אינה מזכירה יותר את שמות המנותחים, אלא רק את סוג הניתוח ומספר רשומה. הגנה על הפרטיות נשמרת בקפדנות ורשתות בית החולים חסומות ומוגנות מפני עיניים זרות. והנה, עם תום הניתוח יוצא המנתח אל חדר ההמתנה בו נמצאות משפחות רבות הממתינות למידע, קורא בשם המשפחה ומוסר את המידע בקול רם, בעמידה ובמהירות.
"בבית הספר לרפואה מלמדים כיצד לנסח ולבשר בשורה מרה. אולם את עיצוב הבמה שוכחים לעיתים"
אם מבקשים יפה והוא ממהר הוא מאפשר לנו להצטרף אליו בהליכה לחדר ההתאוששות ובדרך הוא ממשיך בהסבר (הממצה), וכבר רץ לאושש עצמו לקראת הניתוח הבא. קשה לומר כי חדר ההמתנה קטן וצפוף, להפך, הוא רחב ידיים, מואר היטב, אולם אין בו ולו שמץ של פרטיות, אין חדר צדדי ובו כסא, כורסא ואווירת בית. אין את התנאים לכך שבעת מתן המידע תישמר פרטיות, יתאפשר להביע רגשות (בכי, שמחה).
המנתח גם הוא יישב אל מול משפחת המטופל, לאחר שהחליף חלוק למעטה ללא סימני הניתוח. אם זמנו דוחק הוא יתנצל וימסור את עיקרי הדברים ויסביר כי המנותח הבא נזקק לו. אם קרה אסון במחלקה או בחדר ניתוח – האם המקום לבשר את הבשורה המרה הוא דווקא במסדרון, אל מול קהל שאינו קשור למקרה?
בבית הספר לרפואה מלמדים כיצד לנסח ולבשר בשורה מרה. אולם את "עיצוב הבמה" שוכחים לעיתים. הערכת בית חולים נמדדת על פי סידורי התרופות בארון, ניקיון המסדרונות נקיטת אמצעי זיהוי ובטיחות. ואולם, מה שנקרא "נימוסים סביב מיטת החולה" לוקה בחסר.
מלמדים כיצד להתייחס למאושפז הנתון במיטה, כיצד לשוחח עם מטופל בקליניקה של רופא משפחה, כיצד לראיין ולקבל מידע מתוך דברי המטופל, אולם, מעל גבי במה אחרת – ליד דלת חדר הניתוח או מול חדר הרופאים במחלקה אנו חסרים את היכולת לזכור כי שקיפות חייבת ללכת בד בבד עם שמירה על פרטיות, וכי שקיפות אינה כלפי עשר משפחות הממתינות לקרובים.
לא בדקתי בכמה בתי חולים קיים חדר ייעודי לשיחה אינטימית עם משפחות לאחר ניתוח או ליד המחלקה לרפואה דחופה, שם לעיתים יש לשוחח בארבע עיניים לאחר אירוע קשה של תאונה או חלילה מוות פתאומי. ואולי חושבים כי "אנחנו עם אחד"?