אחד ממאפייניה של מערכת הבריאות המודרנית במאה ה-21 הוא הצורך לאמץ ראייה כלכלית תקציבית רחבה בחלוקת המשאבים הרפואיים בין צרכני הבריאות – הציבור. במדינת ישראל נחקק בשנת 1994 חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהבטיח את זכותו של כל תושב במדינה לשירותי בריאות במסגרת קופת החולים שבה נרשם התושב כחבר, על פי בחירתו. זהו חוק סוציאלי ממדרגה ראשונה שבבסיסו עומד העיקרון שלפיו מצד אחד כל תושב יחויב בתשלום ביטוח בריאות ומצד שני המדינה תממן את שירותי הבריאות הניתנים באמצעות קופות החולים. שירותי הבריאות ניתנים לפי סל שירותי הבריאות, המפורט בתוספת הראשונה לחוק. היקפו של סל הבריאות מוגדר ומוגבל. מדי שנה מתעוררים ויכוחים על היקפו הראוי ועל הצורך לכלול בו טיפול זה או אחר. זוהי אחת הדוגמאות המובהקות למגבלותיו הכלכליות של מוסד רפואי ולצורך לחלק בצורה נבונה את התקציבים העומדים לרשות כל מוסד ומוסד.
עוד בעניין דומה
נשאלת השאלה עד כמה הרופא המטפל, העומד ב"חזית הטיפול" מול החולה, צריך לערב בשיקוליו המקצועיים גם את שיקוליו הכלכליים של המוסד שבו הוא מועסק. במחשבה ראשונה, הרעיון שרופא, המחויב על פי שבועת הרופאים מקדמת דנא לשלומו ולבריאותו של החולה, יכניס שיקולים כספיים לגדר שיקוליו אם לרשום לחולה בדיקה, תרופה או טיפול, עשוי לקומם. אולם אפשר לטעון כי בסופו של דבר "העוגה" של המוסד הרפואי מוגבלת ויש לדאוג לחלוקה צודקת של המשאבים באופן שיבטיח טיפול אופטימלי לכלל ציבור המטופלים, בראייה כוללת.
במובן זה מצוי הרופא בתקופתנו בין הפטיש לסדן. מחד עומדת חובתו העליונה כלפי החולה, ומאידך חובתו כלפי המוסד הרפואי שבו הוא עובד וכלפי שאר החולים המשתתפים ב"עוגה". בפסק דין שניתן לפני כמה שנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי השופטת מיכל אגמון-גונן קבעה השופטת כי "יש לדאוג ולוודא ששיקולים מנהליים, הנובעים מרצון שלא לשאת בהוצאות, לא ישפיעו על שיקולים רפואיים. על הרופאים, להשתמש בשיקולים רפואיים בלבד".
נראה כי פסק דינה של השופטת אגמון-גונן משקף את הגישה שראוי להם לרופאים לנהוג בה. בשבועת הרופאים הקדומה נשבע כל רופא: "אני מתחייב לספק מרפא לכל נזקק לפי מיטב שיפוטי". שיקולים תקציביים מערכתיים אסור להם שישמשו בערבוביה עם שיפוטו המקצועי של הרופא. אין ספק ש-cost-effectiveness (עלות-תועלת) הוא מרכיב חשוב בניהול מערכות בריאות, אבל מי שמתפקידן לעסוק בכך הן הנהלת בית החולים או הנהלת קופת החולים. על הרופא לפעול על פי האמת המקצועית שלו.
רופא שלא ינהג כך עשוי למצוא עצמו פוגע הן ביושרו המקצועי והן בציבור החולים. ניקח כדוגמה רופא המועסק בחדר המיון ומוצא לנכון, משיקול רפואי, לשלוח חולה לבדיקת הדמיה, כגון CT. במחשבה שנייה מעלה הרופא בדעתו כי עלות בדיקה זו כשלעצמה שווה לתשלום שהקופה משלמת על פי הסכם עם הנהלת בית החולים עבור ביקור של חולה במיון, ועל כן מחליט להפנות את החולה לביצוע הבדיקה באופן אלקטיבי בקופה. הרופא מנסה לחסוך את עלות הבדיקה לבית החולים, אך אם ייגרם נזק לחולה כתוצאה מהעיכוב באבחון, לא תעמוד לרופא בדין המשמעתי ההגנה של "אלה היו ההנחיות".
החולה זכאי לדעת בזמן אמת מה התרופה המומלצת לטיפול בו ומה בדיקת הבחירה המתאימה לאבחון מצבו, ואל לרופא המטפל "לזהם" המלצה זו בשיקולים כספיים. כך ראוי שיהיה בעידן שבו הרופא איננו עוד "פטרונו" של החולה, וההחלטות על טיפול מתקבלות תוך שיתופו המלא של החולה. עירוב של שיקולים אחרים בצעדי הרופא הוא למעשה גם מתן טיפול לחולה שלא בהסכמתו המודעת ותוך פגיעה בזכותו החוקתית לאוטונומיה ולכבוד, באשר אף חולה לא יסכים לקבל טיפול מרופא שאיננו מעניק לו את הטיפול האופטימלי, ודאי אם הדברים נעשים תוך הסתרת מידע על אפשרות של טיפול נכון ומתאים למצבו. אין מקום לגישה כזו בעידן חוק זכויות החולה. רופא שינהג כך עשוי למצוא עצמו חב בדין המשמעתי האישי, והמוסד שבו הוא מועסק – בדיני הנזיקין .
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
